החלטה בתיק בש"א 11036/07

1.            לפני בקשה שהגיש המבקש (להלן: " הבנק"), לדחייה על הסף של התביעה שהגישו נגדו המשיבים בסך של 10 מיליון ש"ח, מחמת התיישנות עילת התביעה וכקבוע בתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות").

2.         העובדות הדרושות לעניין

  המשיבים הינם אחים שהיו ביחד עם אחים נוספים, משה ויעקב, (להלן גם: " האחים"), בעלים ומנהלים של חברה בשם " סלון טוקיו בע"מ" (להלן: "ה חברה"). החברה עסקה בתחום ייבוא ושווק מוצרי חשמל ואלקטרוניקה בארץ. החברה נמנתה על הגורמים המובילים בענף, יצאו לה מוניטין בתחום, היתה בעלת קשרים עסקיים עם ארגונים מהגדולים במדינה וניהלה מחזורי פעילות כספית במיליוני שקלים.

           משנת 1987 ואילך ניהלה החברה את עיקר פעילותה הכספית באמצעות חשבון שנפתח בבנק (להלן: " החשבון"). הבנק העמיד לחברה אשראיים לפעילותה כנגד בטחונות שונים ובכללם ערבות אישית של המשיבים אשר גם שיעבדו לבנק את זכויותיהם במגרשים בבעלותם בשכונת צהלה בתל-אביב (להלן: " המגרשים"), וכן תוכניות חסכון שלהם ושל בני משפחתם בבנק (להלן: " תוכניות החסכון").

  לימים נקלעה החברה לקשיים, לא עמדה בהתחייבויות להחזרת האשראים  והבנק הפסיק לכבד המחאות שמשכה. ביום 21.8.95 הוכרז החשבון כמוגבל. בהמשך, ביום 29.9.95 פרע הבנק את תוכניות החסכון ותמורתם הועברה לחשבון להקטנת יתרת החובה.

  הבנק פעל למימוש המשכנתא על המגרשים באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, ובין הצדדים נוהלו הליכים לרוב ובכללם טענת פרעתי שהעלו האחים.

לענייננו, המשיבים כפרו בחוב המגיע לבנק באשר לטענתם החוב בחשבון היה לא בר תוקף והבנק לא היה רשאי לממש את הביטחונות, לא כל שכן הוא שחייב כספים למשיבים. את עיקר טענותיהם השתיתו המשיבים על חיובי ריבית חריגה שלא כמוסכם ושלא כדין, התנית שירות בשירות שמשמעה לעניין זה שהם ובני משפחותיהם חויבו לפתוח תוכניות חסכון כנגד אשראי שהבנק יעמיד להם ובפערי ריבית ניכרים לחובתם. מטעמים אלה הגישו המשיבים ביום 13.6.97 בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל. במסגרת הליכים אלה נטען על ידי המשיבים בין היתר, כי  הבנק לא מסר להם את כל המסמכים הדרושים לשם ניהול הגנתם. סופו של דבר הבקשה לעיכוב הליכים נדחתה. ראש ההוצאה לפועל אישר ביום 13.10.97 את מכירת המגרשים לצדדים שלישיים. לאחר עיכובים נוספים נוכח ערעורים שהוגשו, לרבות לבית המשפט העליון, אושררה סופית ביום 20.12.98 ההחלטה למכירת המגרשים.

  לאחר מכירת המגרשים, הגיש הבנק ביום 15.6.03 תביעה נגד המשיבים בבית משפט השלום בתל אביב יפו (ת.א. 38495/03), לתשלום יתרת חוב החברה בחשבון, מכוח ערבותם. סכום התביעה הועמד על סך של 1 מיליון ש"ח לצורכי אגרה (להלן: " תביעת הבנק"). המשיבים הגישו בקשת רשות להגן, ולאחריה אף בקשה מתוקנת במסגרתה טענו, בין היתר, שיש לאפשר להם להתגונן על מנת להגיש תביעה שכנגד.

ביום 25.10.06, סמוך למועד הדיון בבקשה לרשות להתגונן, עתר הבנק למחיקת תביעת הבנק לאור טענתו בדבר העדר סיכויי גביה. המשיבים התנגדו למחיקת התביעה. לעמדתם, על בית המשפט לדחות את התביעה ולא להסתפק במחיקתה. עוד טענו האחים כי יש לחייב את הבנק בהוצאות ניכרות. הטענה הרלוונטית שהעלו המשיבים לענייננו היא שעל בית המשפט לקבוע בפסק דינו שהבנק יהיה מנוע לטעון טענת התיישנות כנגד תביעה שיגישו המשיבים נגדו. את הטענה ביססו המשיבים על כך שאין להכליל את התקופה בה הייתה תביעת הבנק תלויה ועומדת במניין תקופת ההתיישנות של התביעה שבדעת המשיבים להגיש. זאת לעמדת המשיבים מכוח החריג להתיישנות הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"). הבנק התנגד לעמדת המשיבים באשר לטעמו אין מקום להרחיב את החלטת בית המשפט מעבר למחיקת תביעת הבנק.

ביום 9.2.06 ניתן פסק הדין (כב' השופט ברנר),  המתייחס לטענות המשיבים כאמור לעיל. בפסק הדין התקבלה עמדת המשיבים לפיה דין התביעה להידחות ולא להימחק. עם זאת, נדחתה טענתם בדבר מניעות שתהיה לבנק לטעון כי התביעה שיגישו נגדו המשיבים תתיישן. בית המשפט פסק סכום הוצאות מוגבל לטובת המשיבים (להלן: " פסק הדין").

כל אחד מהצדדים הגיש ערעור על פסק הדין. לעמדת הבנק שגה בית המשפט כאשר דחה את התביעה ולא הסתפק במחיקתה כפי שהתבקש. המשיבים הגישו ערעור בגין אי ההיעתרות לבקשתם לעניין מניעת טענת הבנק לטעון להתיישנות התביעה שיגישו נגד הבנק וכן עתרו להגדלת פסיקת ההוצאות.

בישיבת קדם הערעורים ביום 19.9.06, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט (כב' השופטת גרסטל, כתארה אז), לפיה ערעור המשיבים יידחה ואילו ערעור הבנק ייפסק והוא יחודש תוך 30 יום מיום מתן החלטה הדוחה את בקשת הבנק לסילוק על הסף של תביעת המשיבים נגדו מחמת התיישנות, אם תוגש תביעה כאמור תוך 60 יום. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין (להלן: " פסק הדין בערעור").

3.           תביעת המשיבים

ביום 6.3.07 הגישו המשיבים תביעה נגד הבנק שהועמדה על סך של 10 מיליון ש"ח, היא התביעה נשוא החלטתי. בתביעה טוענים המשיבים כי הבנק לא היה רשאי לממש את הבטוחות שניתנו לו על ידם להבטחת חוב החברה שכן לעמדתם לא היה חוב בר תוקף של החברה לבנק במועד נקיטת ההליכים וכאמור בסעיף ה2 לכתב התביעה. מכאן לעמדת המשיבים, שמעשי הבנק במימוש הנכסים מהווים הפרת הסכם, הפרת חובת אמון, עשיית עושר ולא במשפט כמו גם התנהגות שלא בתום לב ובדרך מקובלת, מצג שווא ועוד. עילות התביעה עליהן מבססים המשיבים את תביעתם לפיה לא היה חוב בחשבון במועדים הרלוונטיים הן אלה:

האחת, התנית שירות בשירות בכך שהבנק חייב את המשיבים ובני משפחתם לפתוח תוכניות חסכון, כ - 87 במספר כנגד מתן אשראי תוך פער ניכר בריביות, בין זו הניתנת בתוכניות החסכון לבין זו המחוייבת בגין האשראי (סעיף ו לכתב התביעה).

השניה, חיובי ריבית לפי 360 יום בשנה ולא 365 יום, דבר שגרם לחיובי ריבית אסורים עד ליום 31.1.91, מועד שבו תוקן חיוב הפרשי הימים בגין  הריבית (סעיף ז לכתב התביעה).

כתב התביעה נסמך על חוות דעת של מומחה בדבר חישוב הריביות לעניין התניית שירות בשירות וחיוב בריבית לפי 365 יום בשנה, המאיין את החוב המגיע לבנק, תוך פירוט הנזקים שנגרמו למשיבים בגין הליכי מימוש הבטוחות השונות ובעיקר המגרשים במחירים נמוכים ושיפוי המשיבים בגין פעולות הבנק. לפי חוות הדעת, יש לזכות את החשבון בהתעלם מתוכניות החסכון ותיקון חיובי הרבית לפי 365 יום למועד מימוש המגרשים, בסך של 4,350,622.77 ש"ח. כימות  הנזק שנגרם למשיבים בגין המכירה של המגרשים, השבה ופיצוי לפי החלופות השונות שפורטו בכתב התביעה הועמד לסך של 10 מיליון ש"ח לצורכי אגרה.

טענה נוספת בפי המשיבים היא שיש להפחית את הריבית המקסימלית שחייב הבנק את החברה מעת תחילת ההליכים המשפטיים ולאחר העמדת החוב לפירעון מיידי, מטעמים של חוסר סבירות בקביעת פיצוי מוסכם החורג מציפיות הצדדים. לטענת המשיבים יש להפחית את הריבית או לקבוע שיש לקצוב את תקופת החיוב בריבית מקסימלית לתקופה מוגבלת ולאחריה יהיה חיוב ורק לפי חוק פסיקת רבית (סעיף י לכתב התביעה), החישוב לפי טענה זו אינה מגובה בחוות הדעת.

4.         התיישנות התביעה

לעמדת הבנק עילות התביעה התיישנו שכן אלו היו בידיעת המשיבים כ- 11 שנים קודם להגשת התביעה, מאחר והעלו את הטענות האמורות כבר בשנת 1996 בהליכים שנקט הבנק נגדם לאחר שהעמיד את החוב לפירעון, לא כל שכן נקט בפעולות למימוש הבטוחות כפרעון תוכניות החסכון ומכירת המגרשים.

המשיבים מודעים לטענת ההתיישנות, דבר אשר מצא ביטוי כבר בתגובתם לבית המשפט בבקשת הבנק למחוק את תביעת הבנק, ובהמשך בהודעת הערעור שהגישו המשיבים על פסק הדין. לפיכך, בכתב התביעה המפורט עצמו, הוקדש פרק נפרד לעניין טענת ההתיישנות, פרק יב'. בנוסף הבהירו המשיבים את עמדתם בנושא באופן  ממצה במסגרת התגובה שהוגשה מטעמם לבקשה ובתצהיר של המשיב 1.

5.         עיקר עמדת המשיבים לפיה עילות התביעה לא התיישנו

לעניין זה מעלים המשיבים מספר טענות ובכללן:

המועד לתחילת מניין תקופת ההתיישנות הוא 11.11.96, משלוח מכתב הדרישה של הבנק למשיבים לתשלום החוב, ובניגוד לטענת הבנק שיש למנות את ההתיישנות ממועד הדרישה  מהחברה ביום 16.11.95. בנוסף טוענים המשיבים כי יש להאריך את תקופת ההתיישנות לאור חריגים סטטוטורים בחוק ההתיישנות, וכמפורט להלן: